<h1>תוספות הרא"ש — חגיגה</h1>
<h2>דף לד:</h2>
[חגיגה י"ח ע"א] מכלל דתרוייהו סבירא להו דחול המועד אסור בעשיית מלאכה. לכאורה משמע דמלאכה בחול המועד אסירא מדאוריתא דמפיק לה הכא מקראי, וכן בריש פ"ב דמועד קטן [י"א ע"ב] דקאמר לא מיבעיא [אבל דמדרבנן, אלא אפילו] חולו של מועד דאוריתא. וקש' לר"ת אי הוי דאוריתא היאך התירו חכמים כמה מלאכות לעשות בחול המועד, וכל דבר האבד, וכן אם אין לו לאכול, והיכן מצינו איסור דאוריתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. ועוד דתנן פ"ג דמגלה [כ"א ע"א], כל מקום שאין י"ט ויש מוסף, כגון חולו של מועד ור"ח, קורין ארבעה, אלמא לא מיתסרא מלאכה בחול המועד כדקאמר ואין י"ט, ועוד דכייל ליה בהדי ר"ח דאין בו איסור מלאכה אלא מנהג לנשים, כדאמרינן בירושלמי דתעניות [פ"א ה"ו] הני נשיא דרגילי דלא למיעבד עיבידתא בריש ירחא מנהגא הוא. ועוד דגרסינן בירושלמי דמועד קטן [פ"ב ה"ג] א"ר אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיעשו מלאכה בחולו של מועד, [כלום אסרו מלאכה בחולו של מועד] אלא כדי שיהו אוכלים ושמחים ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין, אלמא דאיסור מלאכה בחול המועד אינה אלא מדרבנן. וכן (בפ"ק) [בפ"ב] דמועד קטן [י"ב ע"ב] [גבי] ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, ובעי בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בניו אחריו, את"ל צרם אזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו, התם איסורא דאוריתא, אלמא משמע דמלאכה [במועד] הוי דרבנן. ומיהו יש לדחוק דבר האבד הוא. ומיהו מכל הני הראיות מסתברא דמלאכת המועד הוי דרבנן. והא דקאמר ריש פ"ב דמועד קטן [י"א ע"ב] לא מיבעי [אבל דרבנן אלא אפילו] חולו של מועד דאוריתא, כעין דאוריתא [קאמר] משום דאסמכוה אקראי דאוריתא, אבל ימי אבל ליכא אסמכתא אלא מדברי הקבלה [דכתיב] והפכתי אבלם לששון [ירמיה ל"א]. והא דקאמר הכא בחולו של מועד מי שרי, לאו משום דאסור דאוריתא, אלא כיון דמכל הני קראי דרשינן אסמכתא למיסר, לא מיסתבר לאוקומי קרא למישרי בהדיא מלאכת חול המועד. והא דאמרינן בפ"ק דע"ז [כ"ב ע"א] גבי כותי ותיפוק לי משום ולפני עור לא תתן מכשול לענין מלאכה בחול המועד, משום דאסמכתא פשוטה היא וצדוקים מודים בה.
[חגיגה י"ח ע"א] לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו'. מכאן נראה לי להביא ראייה דמלאכת חול המועד אינה אלא מדרבנן, דלכל אינך תנאי מנא להו לחלק בין דבר האבד לדבר שאינו אבד, אלא ודאי מדרבנן הוא וקראי אסמכתא בעלמא נינהו. לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר. נ"ל דלאו דוקא, דדבר זה אינו מסור לחכמים דבהדיא כתיב ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי עצרת, אלא אגב דבעי למימר אי זו מלאכה אסורה נקטיה.
